Rapoo- It solutions & Corporate template

08-9916220

צור קשר

noas@shovall.biz

שלח דוא"ל

 

דף הנצחה לשור אבידע ז"ל
(22/04/1951 - 10/04/1973)     ( טז ניסן תשיא  -  ח ניסן תשלג )

 
מכתב שכתב יריב רייכר עם היוודע דבר נפילתו של אבידע:  
 
 אבידע שור – דברים על הקבר ביום השבעה – שמעון אגסי

אמרו חכמים: "קשה סילוקם של בחורים מחורבן בית המקדש; לפי שחורבן הבית, אפילו הוא עיקר ומוקד בחיי העם, יש לו תקומה והוא נישא על כתפי כל העם. ואילו סילוקם של בחורים, שאך זה נפתחו לחיים, ניחת בכל כובדו על יחידים, אכזר ונוקב עד תהום".

הפעם עברה כוס התרעלה על שולמית וחיים, על כל בני המשפחה ועל כל בית שובל. אֵבֶל יחיד שאין לו ניחומים.

על סף החיים, על סף השחרור מצה"ל, בתום שירות ממושך כקצין וכצנחן, על סף מימוש תכניות אישיות תמימות לצאת לעולם הגדול, נקטף אבידע מארצות החיים. הוא רצה לשוב ולעגון בשובל, כך אמר כשעמד לפני הקיבוץ וביקש וקיבל את ברכתו, וקנה את לִבֵּנוּ לאהדה אותו בחן פשטות הליכותיו.

בראש לוחמים עזים, בלב ארץ האויב, בקן הנחשים, סיכל מְבַצְעֵי רצח ושפיכות דמים; ומי יאמוד את מחיר הדמים שלא נשפכו בדמיו?

שולמית וחיים, אבנר, ישראל וטובי – אחד ויחיד היה אבידע לכם ולנו ואין בפינו דברי נחמה.

יהי זכרו צרור בצרור חיינו.

דברים שנשא ישראל ביום הזיכרון תשע"ה 2015:

אבידע,
כשמתת ועמדתי, מעל הקבר הפתוח, קרה לי משהו. אולי זה קרה אחרי שסגרו ואולי, אחרי שהסתלקתי. היום אני יודע בבירור, שזה קרה. ללב הפצוע והמדמם שלי, נכנס כאב קטן והתיישב, באחד החדרים שלו, אני חושב, שבחדרי הרגש ולא בחדרי המשאבות. כל כך חרישי היה הכאב, שלא הבחנתי בו ובעצם, איך יכולתי להבחין? לא ידעתי מה זה שכול, לא ידעתי מה זה לאבד אח? שמעתי שאני אח שכול וזהו, קיבלתי תווית, שאני נושא אותה עד היום ושלחו אותי, לדרכי הארוכה, במשעולי השכול, האובדן והכאב. ככל שחלפו השנים, הלך הכאב, גדל והפך, לבן לוויה קבוע, בכל אירוע אליו הלכתי. אתה יודע מה, ממדיו גדלו כל כך, שלפעמים אבדה לי ההבחנה, בין עצב לשמחה, אני לא יודע איך להסביר לך, אבל הגרון נחנק לי, לא פעם, גם בשמחות. תרשה לי להרחיב קצת, כבר כל כך הרבה שנים שלא דיברתי אתך. בחתונות כשהחתן מבקש את ידה והיא מסכימה, יורדות לי דמעות, כשאני שומע את המילים, אבא, אימא, בן שלי, בת שלי, אני דומע. כשאני רואה מגע, אני בוכה, כשאני חש חמלה, זה לופת את גרוני. בהלוויות, אני מרגיש, איך הכאב שלי, תופס טרמפ, אני עומד ליד האבלים , ככה קרוב, שאראה את פניהם, את הדמעות שלהם, זה מגרד את הכאב שלי, זה, שאני מכור אליו, זה שמלווה אותי, לכל מקום בחיי. שוב ההרגשה הזו, שהיא טבע שני שלי, חונקת אותי. הלכת ממני כשהייתי בגיל העשרה, זה היה מוקדם, מוקדם מדי, לא הספקתי אתך כלום. אתה יודע מה הנורא מכל? הילדים שלי, הפכו אף הם לאחים שכולים ואני חושב, שהכאב הזה, שהפך בן לוויה שלי, חדר גם לליבם ואני פוחד, שהוא יעשה להם, את מה שהוא עשה לי. אני מבקש ממך, אם אתה שומע אותי, דבר עם מי שצריך, אפילו איתם, תסביר להם, שהם יכולים לדבר, לשתף, שהם לא חייבים להחזיק הכול בפנים, שאחרי הרבה שנים, זה כואב, מאוד כואב וזה כל כך גדול, שזה משתלט וזה מקשה על הנשימה, זה אפילו מסתיר קצת את השמש וחבל, פשוט חבל, כי החיים הם יפים ולא צריך לשלם כל החיים, על כך, שאח שלך נפל. אתה תדבר איתם, נכון? אף פעם לא ביקשתי ממך כלום, תמיד ביום הזיכרון, באתי לקבר והתחברתי לכאב הפרטי שלי ושל המשפחה שלי. איך לא חשבתי אף פעם לבקש ממך? אני מכיר אותך, הכרתי אותך, אתה נשמה ענקית, כבר מזמן היית עוזר. זה לא מאוחר, הם עוד רכים, הילדים שלי.

כתב: ישראל שור – אח שכול.

10.04.2015

.

 דברים שנשא טובי ביום הזיכרון תשע"ט 2019

הייתי בן תשע וחצי כשהגיעה אלי הבשורה המרה על נפילתו של אחי הבכור – אבידע.

זו הייתה חופשת הפסח ואני זוכר שהתלוויתי לגילי חכים שעבד על טרקטור בשדה. השעות נקפו ואיתן השעמום שהלך וגבר. מרחוק הבחנתי לפתע בחנוך פיק, המחנך שלי בכיתה ג', שועט לעברי, חוצה בסערה ברכבו את פסי השלף הצהובים. הופתעתי, אבל שמחתי שמישהו בא סוף, סוף לחלץ אותי מהנסיעה הבטלה הזו הלוך ושוב. הניגוד בין השמחה על הופעתו לבין הבשורה שנשא באמתחתו היה עצום. למעשה בלתי נתפס.

שנים חשבתי בתמימותי, כי שרדתי יחסית בשלום את מותו של אבידע, מבלי שזה יותיר בי צלקות. הוא תפס אותי, המוות, ילד קטן, לא מעוצב עדיין, גדל בסביבה של משפחה תומכת, שבראשה אמא בעלת לב ענק, המסוגלת להכיל את העצב הכבד מנשוא על אובדן בנה בכורה, ובד בבד להמשיך לגדל במלוא תשומת הלב את יתר הבנים, מבלי להחסיר מהם דבר. על אלה נוספה הנכונות של הורי לחתום לי על שירות ביחידה מובחרת – שירות שפרנס לכאורה את השאיפה, או למעשה את הצורך העז, להידמות לאבידע וללכת בעקבותיו.

השנים הנערמות שהותרתי מאחוריי הטמיעו בי את התובנה שכנראה טעיתי.

והיו להתהוות התובנה הזו לא מעט נ"צ שאספתי בדרך. אני זוכר את המפגשים האקראיים במהלך השנים עם אנשים שהכירו את אבידע ופתאום התברר להם שאני אח שלו. לא אשכח את ההתרגשות העצומה שאחזה בהם – התרגשות שהדביקה גם אותי והביאה אותי, לפרקים, לסף בכי.

וימי הזיכרון. אנחנו משפחה של אנשים ציניים שעוד לא מצאו נושא, סמל או אירוע שלא ניתן להתבדח עליו. וכל המוסיף הרי זה משובח. לבד מיום הזיכרון. היום הזה הפך עבורי ליום מקודש ובכל שנה הייתי נוכח איך משפחתי הגרעינית – עירית והילדים – מתכנסת סביבי, מחבקת ומכילה, כאילו קיבלו איזה מסר סמוי, שמעולם לא נאמר באופן מילולי, שאת היום הזה כולנו ביחד מקדישים להתייחדות עם זכרו של אבידע כמו-גם עם זכרם של החללים הרבים הנוספים שנפלו במערכות ישראל.

ובסוף הגיעו הדמעות. והן כנראה המתינו שם שנים ארוכות, במעמקי הנשמה, עד שהצליחו לטפס באיטיות ובעקשנות למקום שממנו החלו לזלוג החוצה, חונקות בדרכן את הגרון, ממיסות שכבות עבות של ציניות, מקבלות רוח גבית מהילדים, שהפכו את אבידע לדמות שאליה הם נושאים עיניים, ולא בוחלות בקבלת סיוע מהגיל המתבגר המפוגג את חספוס ימי הנעורים.

ואז הפנמתי באופן סופי שמותו של אבידע ילווה אותי עד ליומי האחרון.

אבל לא פחות ממותו תלווה אותי מורשתו.

אבידע היה בראש ובראשונה איש של שלום וככזה הוא האמין בכל ליבו שההצדקה היחידה ליציאה למלחמה היא כדי להגן באופן ממשי על החיים של תושבי המדינה. אבל יותר מכך, הוא האמין שהמטרה הנעלה של הגנה על חיי אזרחי המדינה, איננה יכולה בשום אופן לשמש עילה לפגיעה באנשים חפים מפשע.

אנחנו חוזרים ומספרים ומשננים בגאווה גדולה את סיפור הפחתת כמות חומר הנפץ, במהלך מבצע "אביב נעורים", במטרה שלא יגרום נזק לבניין הסמוך שבו התגוררו תושבי ביירות, כי הסיפור הזה מתאר באופן מדויק עד כאב את החומרים מהם אבידע היה עשוי.

קצין צעיר בדרגת סגן שלא חשש ולא פחד להילחם על אמונתו – ואין מדובר באיזה רעיון מבצעי השש אלי קרב, אלא דווקא באמירה מוסרית המקפלת בתוכה את ההכרה בצורך להגן על אזרחים שאינם שייכים בשום צורה להגדרת המשימות של הפעילות המבצעית!

כמה אומץ, וביטחון עצמי ואמונה יוקדת ב"צדקת הדרך" צריך כדי להעז ולנהל את הוויכוח הזה עם גנרלים עטורי דרגות ועתירי ניסיון וגם, בסוף, לקבל את מבוקשך!

זה היה אבידע. אנושי, ערכי, מוסרי, אמיץ, רגיש למצוקות הזולת, נלחם על דעותיו ולא נרתע משררה.

ובימים אלה אני חש יותר מתמיד כי מוטל עלינו לעמוד על המשמר ולדבוק בערכי המוסר הדמוקרטיים שהם תמצית הקיום שלנו במקום הזה, לא רק כי זה הדבר הנכון לעשות, אלא גם כדי לשמר ולטפח את מורשתו – המורשת של אבידע.

*** 
קישורים אישיים: 


יזכור - משרד הביטחון
גלעד לזכרם - בני שמעון


הוסף



< חזרה לאתר הנצחה

שור אבידע



shoval abc
ab מערכת הצבעות דיגיטליות הצבעה דיגיטלית אתר לקיבוץ קריאות שירות קריאות שירות