ועוד אני זוכרת אותנו יושבות במרפסת מוקפת העציצים המטופחים שסבא כה טיפח, כשהאפונה הריחנית שבגינה מפזרת את ריחה המתוק באוויר. אני ואת וכוס תה ועוגיות הגבינה צהובה שלך שהיית מכינה אז ועוד שגדלתי כבר.

ועוד אני זוכרת את השיחות שהיו שמורות רק לנו, מדברות מלב אל לב ואת קשובה אליי לכל מילה, מייעצת מחבקת וצוחקת.

ועוד אני זוכרת שעות רבות של משחק, ציור ויצירה ואת מגירת הממתקים בקצה המטבח ואת הנסיעות שלנו והטיולים.

סבתא שלי האהובה, היום אני נפרדת ממך.

הגעגוע, שהתחיל כבר מהזמן שסבא נפטר ומשהו בך הלך יחד אִתו, מתחזק היום בידיעה שאת כבר לא איתנו.

העולם הזה ודאי יהיה פחות טוב בלעדייך.

סבתא שלי, היית כמו אמא בשבילי בכל כך הרבה מובנים, אני אוהבת אותך עד עמקי נשמתי.

חלק ממך תמיד יישאר בי.

לנצח תהיי במחשבותיי ובליבי.

נוחי, סבתא, על משכבך, גם לך מגיעה מעט מנוחה.

שלך, אשכר.

אילנה יקרה,

מהיום הראשון שלי בשובל נקשרו דרכינו יחד סביב העבודה לרווחת הוותיקים כאן, בבית וברחבי המועצה.

עד גיל מופלג, ובהיותך כבר לא כל כך בריאה, עבדת למען הוותיקים. כאן נתת את כל כולך, בדאגה לכל פרט, בראיית הזולת, ברגישות רבה ובמסירות אין קץ.

לא ארבה להוסיף, רק אומר שהיה לי העונג לעבוד לצידך ואיתך, ללמוד ממך המון, ובעיקר, בעיקר לקבל ממך השראה ודוגמה אישית לאדם מיוחד שבשל קשייו האישיים והמשפחתיים מקבל שירות וסיוע מהקהילה ונאה דורש – נאה מקיים. נותן מעצמו מעל ומעבר לאנשים בקהילה...

את אישה מופלאה.

יהי זכרך ברוך!!!

חיים שלמים הסתיימו באחת

אילנה יקרה, מאִתנו הלכת.

נדמה

שכל מה שאגיד, כל מה שאומר

יהיה מיותר.

הקשר בינינו התחיל

קצת אחרי שנולדתי.

היית מטפלת שלי,

ואז – שרי בת כיתה שלי

ואז כבר הכול התערבב.

כשנפגשתי עם גדעון

כל שבוע

ראית כי טוב וגם את רצית,

כי דרך הגוף יש הרבה מה להגיד.

וכך זכיתי להכיר רבדים שביומיום פחות מוכרים

ברמה הפיזית וברמות אחרות,

שלא תמיד נאמרות,

אך מורגשות הן ללא מילים.

כן, מילים לפעמים מכבידות

אך אִתך היה להן תמיד מקום.

דיברנו על הכול.

זכיתי בך על אף פער הגילאים,

למרות שתמיד אמרת שאת זו שזכית

זה היה רק למראית.

כל שבוע במשך שנים

ביקרתי אותך

בימים טובים ובימים פחות

ככה זה כשחיים בפלנטה הזו.

ועכשיו הזמן לפרידות.

אל תדאגי, הן לא אמיתיות,

כי את נשארת אִתי בליבי,

מזל שאמרתי לך כמה אותך אהבתי

אישה, אמא וחברה

טובה, נאמנה, מיוחדת במינה.

למרות שחייך היו לא פשוטים

מרבית השנים הפכת אותם לאמיתיים.

נוחי בשלום על משכבך

זה הזמן שלך

לשקט ושלווה

וגם לאהבה.

אילנה יקרה לי מאד,

ממֵימֵי תהומותייך

שאבת תעצומות כוח

ללוות את חיי יקירייך,

וכשאלו מתו אל תוך חייך,

זה אחר זה אחר זה,

החל עפר קברותיהם

לסגור על דרכך

אל תהומות עוצמתך.

מכוח החיים האדיר שלך

נותר לרשותך

הד של כוח, הולך ומתרחק

שלא הספיק עבור חייך שלך.

חוט זהב את מגישה לי במותך

שאוכל לסגור דרכו מעגל

של שנים הרבה

בהן פסעתי לצדך ולצד אהובייך

באהבה רבה מאד.

תודה שאִפשרת. תודה שקבלת.

בהודיה עמוקה,

אראלה.

 

- אילנה, איך נפגשו דרכיכם?

הגרעין שלי היה בזיקים, אבל רציתי לעזוב את המקום. הכרתי את יהודה באואר, שהיה שליח השומר הצעיר אצלנו, באנגליה. הוא הציע לי לעבור לשובל. כשהגעתי, גרתי בחדר עם שתי בנות. גדעון גר אז עם גרשון הופמן. לגרשון הייתה חברה וגדעון יצא מהחדר. היה אז מחסור בחדרים, לא השאירו מיטה פנויה ולכן בקשו ממני לעבור לחדרו של גדעון. ערבוב בחדרים בין בנים לבנות היה מקובל אז.

באותו זמן ציפו להגעת קבוצת אולפן מארצות הברית לשובל, ולא מצאו בעבורם מטפלת דוברת אנגלית. התאמתי לתפקיד, אבל עמדתי להתגייס לצה"ל. מה עושים? אפרים שחר, שהיה אז מזכיר הקיבוץ, הציע לי להינשא נישואים פיקטיביים כדי שלא אתגייס. הוא פנה לבחור אחד, אבל הוא סירב ואחר כך עזב.

בינתיים התחיל להיווצר קשר ביני לבין גדעון, אבל זה היה רחוק מנישואין. גדעון אמר: אם זה יפתור את הבעיה –בואי נתחתן, אולי בכל זאת נהיה זוג בסוף. וכך היה. לחברים בקיבוץ לא היה ברור אם זו חתונה אמיתית או פיקטיבית, מה שבטוח – ערכו לנו מסיבה באותו הערב.

גם החתונה היא סיפור. נסענו עם זוג חברים לבאר שבע. היה יום חורף גשום, נעלתי מגפיים (מגפי רפת כמובן...), בדרך נכנסתי לקומונה ושולמית נתנה לי כפייה בתור כיסוי ראש לחופה. כשהגענו לרב הוא אמר שיש בעיה, אין מניין. היה לנו בקבוק יין ומעט עוגיות, ובעזרתם הצליח גדעון לגייס מניין מחוסרי עבודה מהרחוב. אחד האנשים שהחזיק לנו את החופה היה בכלל דרוזי... זו הייתה החתונה הצנועה ביותר שראיתי. מאז אנחנו יחד, בטוב וברע, נישואים וחיים משותפים שכמותם אני מאחלת לכל אחד.