|
|||||
. 'הבונים' שלי נולדתי בעשרים ותשעה באוגוסט 1934 בעיירה לודוש שבטרנסילבניה למשפחה שהתברכה בעשרה ילדים. בשנת 1941, במצוות כרוז גרמני, התאספנו, כל יהודי העיירה, בעיר המחוז טורדה. השתכנו בבית חרושת לאלבאסטרום מושבת ומופקר כשהרהיט היחיד באולם הענק הוא "פריצי" – מין מצע קרשים מחוספס ונרחב ששימש מיטה לכל מאות הנפשות בני הגילים השונים והמשפחות השונות. כשאבי ראה שהגרמנים בוששו, משום מה, "לטפל" בנו – החליט לקום ולשוב אִתנו ללודוש. בשנת 1944 התקרבה המלחמה לעיירה שלנו. מטחי התותחים הלכו והתקרבו ואז, דווקא אימא שלנו, החליטה החלטה נחרצת שאנו בורחים כולנו ועוברים את הגשר שעל הנהר ואילו אבי שוכנע רק ברגע האחרון להצטרף למאמציה של אימא ולשנס מותניו. עברנו את הגשר ולאחר זמן קצר התרומם הגשר באוויר וניתק את העיירה מסביבתה. מאה שמונים ושלושה יהודים נותרו בלודוש ונשחטו עד האחרון שבהם בידי האזרחים ההונגרים. נדדנו בהרים וביערות כשמזוננו הדל בא לנו מן הפשיטות שאבא ביצע על מטעים ורפתות של האיכרים שנסו מפני המלחמה. מסביבנו רחשו סיורים אלימים מכל הארצות שלחמו בחלק זה של אירופה – ברית המועצות, גרמניה, רומניה, הונגריה וממעל – מפציצי בנות הברית. אבא ניווט אותנו ברוח מלחמת העולם הראשונה, שבה השתתף כחייל, ודאג שתמיד נימצא בעורף התותחים המתקדמים. בינתיים השתלטו הרוסים על טרנסילבניה וייצבו בה שקט יחסי. הגענו לעיר אלבה יוליה ושם התארחנו אצל מכרים של אבא. אחרי שהחלפנו כוח עברנו לטירגו-מורש (וַשַׁרְהֵיי). שם מצאנו דירה והתגוררנו בה. אבי ואחי הגדול מצאו עבודה ואילו אחי הבכור הסתבך בקטטה עם כפריים הונגריים כשנטל חלק בהגנה על "מושבה" של התנועה בסובטה. אחרי המלחמה, את הידיעה הראשונה על אחי יוסף קיבלנו מאוסטריה. הוא סיפר לנו שהוא "שוטר" ביחידה שמגלה נאצים. לבסוף עלה ארצה מאיטליה באניית המעפילים 'דוב הוז', התגייס ל'הגנה', שירת במלחמת תש"ח ב'גולני', ונהרג באזור ג'נין. שתי אחיותיי הצעירות ממני נשלחו, במסגרת תנועת 'הבונים', לעליה עם מדריך צעיר בשם יקי, נתפסו על ידי הבריטים והוגלו לקפריסין. כעבור זמן מה הורשו לעלות והצטרפו לחברת הילדים בקבוצת כנרת. שתי אחיות בוגרות ממני עלו אחריהן באנייה 'מדינת היהודים' על כל הקורות אותה. אני השתייכתי לתנועת 'הבונים' מגיל תשע. הסניף שלנו נקרא 'נצח-הבונים' – כנראה שהיה פלג מתנועת 'דרור-הבונים' הכוללת. נער בשם חיים ברגר ואני קיבלנו פרס על הפעילות בתנועה וזכינו לקידום בעלייה. זכורני שהיו אלה ימים של הדבאלואציה בכסף הרומני וכל משפחה קיבלה מאה וחמישים ליי במטבע החדש. היה על שנינו להגיע לבוקרשטי להתארגנות הקבוצה לעלייה ומכיוון שלא היה בידי המשפחות שלנו סכום כסף מספיק לכיסוי ההוצאות, החליטו היהודים המקורבים לציונות להפריש מהמעט שהשיגה ידם – מי שני ליי, ומי חמישה ליי וכך נלקטו למעננו מחירי הכרטיסים לרכבת ולחשמליות בבוקרשטי. יצאנו לדרך, שנינו בני אחת עשרה וחצי, חבושי כובעי גימנזיסטים צעירים. בבוקרשטי נדדנו בחשמלית מספר עשרים וחמש הלוך ושוב בחפשנו אחר רחוב קולמיה וקו מספר חמש. רק מזל גרם לכך ששאלנו מישהו שהכיר את המקום והצביע על הבית שמתחתיו עמדנו. בדיוק בזמן שכן סכום הכסף שיועד לחשמליות נגמר לנו. התברר שזה רחוב של כמה בתים בלבד וכך הגענו למקום שבו שכנה ההנהגה הראשית של התנועה. סודרנו להתארגנות בבית הספר 'קולטורה' וכעבור שבוע או שבועיים חזרנו הביתה ברכבת. למותר לציין שהימים היו ימי שלהי מלחמת העולם השנייה והרכבות היו עמוסות באלפי אנשים – על המדרגות, על הגגות. אלפי אנשים חיפשו מדרך לכף רגלם. קובצנו כחמש-מאות ילדים מכל רחבי רומניה וחברי כל התנועות הציוניות ואלינו נוספו עוד כחמישים ילדי O.S.E וילדים מטרנסניסטריה. גם אנחנו עלינו בשמותיהם של ילדים שנִספו שם. שמי המושאל לצורך העלייה היה זילברמן ריקו. יצאנו ברכבת של 'הצלב האדום' וטופלנו בידיה האמונות של הג'וינט האמריקני – מן הקקאו החם ועד השוקולדה בחלוקה החופשית. הקרונות היו קרונות שינה מרווחים. עברנו את הונגריה וגרמניה והגענו להולנד לאחר שהייה של ימים אחדים בפראג. ההולנדים גילו כפינו רגשי חמלה ואהדה ושיכנו אותנו ביער מרהיב עין ליד העיר אפלדורן. חולקנו לבתים המפוזרים בתוך היער לפי התנועות השונות. שמות הבתים היו: שורשים, זרעים, ניצנים וכולי. התחלנו מיד בלימודי העברית והיהדות כשגם מקומם של המדעים הכלליים לא נעדר. זכינו למדריכים נהדרים – עדה וזוניו נויברגר (לימים נוי) שהיו לנו חברים, הורים ומעצבי כיוון בגיל המסובך הזה. ההולנדים, מצִדם, פינקו אותנו בכל מה שהשיגה ידם – ממזון משופר ועד החיוכים החמים והלבביים ואמירת השלום שליוו אותנו בצאתנו מן החנויות שלהם. שנה תמימה צמחנו ועלינו בחממה הזאת ועל כך אני מכיר תודה לעם ההולנדי הנפלא. בתחילת אוקטובר 1948 כשבארץ עוד השתוללו מלחמות מאסף קטנות – עלינו על האנייה 'נגבה' המחודשת והמוסבת מאנייה שוברת קרח בשם 'לוקסור' לאנייה המחלקת את נפחה בין נוסעים למשא. העלייה שלנו הייתה כבר ליגאלית כשדגל הצי הישראלי מונף על התורן. תנאי החיים באנייה היו חלומיים ממש. מלצרים הגישו בחדר האוכל, חדרנים ניקו את התאים ועל הסיפון היו מוצבים דרך קבע ארגזי פרי עסיסי וטעים לחיך. בשמונה-עשר באוקטובר עגנה אנייתנו ונקשרה לרציף בנמל חיפה, אוזרחנו ושבנו לשמותינו המקוריים שגם עוברתו בהינף יד קל ועליז. מוסד 'אונים' שהיה אז של 'עליית הנוער' פרש עלינו את כנפיו לזמן קצר ולאחר מכן הצטרפנו כקבוצה לקיבוץ 'בוכנוואלד' (נצר סירני של היום). היינו בין ראשוני העולים על הקרקע במקום שהייתה בעבר מושבה גרמנית בשם 'שפון'. בנצר סירני התחנכתי, סיימתי בית ספר תיכון וגם במוזיקה שלחתי שורשים בלמדי לנגן בקלרינט אצל יונה אטלינגר במשך חמש שנים. מובן ש'עליית הנוער' תמכה בי בהשגת הכלים ובהוצאות הנלוות הרבות. עם סיום הלימודים התגייסתי לחיל ההנדסה ושירתי בגדוד השדה הראשון שהוקם. השתחררתי מצה"ל בשנת 1957 וחזרתי לנצר סירני על מנת לגמול לקיבוץ שחינך אותי באהבה וברצון גדול. בשנת 1959 עקרתי מנצר סירני לקיבוץ שובל שבנגב הצפוני בעקבות אחותי חברת הקיבוץ ומתוך כך שצורת החיים תאמה יותר את דעותיי על דרכי התנועה הקיבוצית. היום אני בן שישים ואחת, נשוי ויש לנו שלוש בנות ובן. הבן משתלם באקדמיה למוזיקה בתל אביב בנגינה בצ'לו ועושה חיל במקצועו. שתי הבנות הגדולות נשואות ולכל אחת מהן ילד – הנכדים שלנו ובת הזקונים שלנו עומדת להשתחרר מצה"ל. את זוניו פגשתי לאחרונה לפני כחצי שנה בבאר שבע ואילו את עדה לא פגשתי מיום שדרכו רגלינו על הרציף בחיפה שבו נפרדנו בדמעות של גיל וערגה לבאות. כל נעורי ובחרותי טובלים באגלי הטל והזיעה של ישרות הדרך ונפתולי הערפילים ששיחקו בי חליפות ברוח הימים הבאים. שובל 07.05.1995 . הספדים בלוויה . אלדד מאיירס, מזכיר הקיבוץ  . דברים על קברו הפתוח של אברהם ציטרון – חיה מורטוןאברהם, אחי הקטן, ארוין, אברומה"לה, פרידה אכזרית, דוקא עכשיו כשאמור היה להיות מעט יותר קל. לפחות כך קיווינו. אברהם גדל במשפחה מרובת אחיות ואחים חמה ואוהבת. לאחר ששרדנו את תלאות המלחמה, נפלה החלטה במשפחה שעושים הכול כדי לעלות לארץ. התנאים חייבו התפצלות של ילדים צעירים, כמעט רכים, לצאת לדרך ללא הורים בחסות עליית הנוער ומדריכים. לאברהם זימן הגורל לצאת לדרך בגפו והוא רק בן שתים-עשרה שנים. קבוצת הילדים שמנתה עשרות אחדות, הגיעה להולנד לעיר אפלדורף, שם למדו במשך כשנה. הועלו לארץ לקיבוץ נצר סירני ושולבו בחברת הילדים ללימודים מסודרים עד סיום כיתה י"ב. אברהם זכה למשפחה שאימצה אותו באהבה ובחום משפחתי. הוא זוהה כנער כשרוני אוהב מוזיקה וההחל ללמוד נגינה בקלרינט. עם סיום כיתה י"ב התגייס לחיל ההנדסה הקרבית ושרת בנגב. בכל תקופת שרותו אברהם הגיע אלינו כמעט בכל חופשותיו. בכל פעם הראה עוד טבעת של נצרת מוקש שיצא בשלום מהטיפול בו. הייתה לו שרשרת ערוכה מאד. עם שחרורו מצה"ל החליט להצטרף אלינו ומאז ועד היום היה חלק בלתי נפרד מנוף ביתנו הקיבוצי בשובל. אברהם הקים משפחה עם גילה ויחד גידלו את ילדיהם באהבה. הוא השתלב בעבודת המטע ואחרי כן בעבודה במפעל. חריצות, מסירות והתמדה היו מהמאפינים אותו. מאז הגעתו לשובל ליווה כל חג ואירוע בצלילי הקלרינט או החליל שלו. איש משפחה ואב דואג לילדיו וסבא מיוחד ללא פשרות לנכדיו. אברהם היה העשיר שבאדם, הוא ניחן ביכולת הטיפוח של עולם הצלילים והאוצרות הטמונות במילה. הוא אף ניחן בזיכרון מיוחד ואהב לדלות מילים ומושגים בשפות מתקופת ילדותנו שאותן אני שכחתי מזמן . את אהבתו למוזיקה הצליח להעביר לילדיו בטיפוח החינוך המוזיקאלי שלשיאו הגיע עם הישגיו של יפתח שהוא אומן בנגינה בצ'לו. רק לפני שבוע זכה למנת נחת כאשר ישב אצלנו, שמע וראה את נכדתו מיגן מנגנת באבוב בקונצרט של נגנים מצטיינים ורחב לבבו. אדם עם לב פתוח אשר פתח את לבו וביתו לפני אנשים זמניים, מי מהאולפנים ומי מאלו שהגעו לכאן לפרנסתם. קיבל את השונה ללא תנאי, והם גמלו לו בחיבה ובאהבה. לפני כשתים-עשרה שנים התא המשפחתי שינה את צורתו אך ידעתם למצוא וליצור את המשותף למען הילדים והנכדים ובזכותם ידעתם לתמוך בעיתות מצוקה זה בזו. אברהם אחי, אתה נטמן פה שבע סבל ליד עמוסי הקטן שלא זכה ולו מעט לטעום מן החיים. נוח בשלווה. אוהבים אותך. חיה אחותך ובני המשפחה . עמית אתה עשית את הבלתי אפשרי. לא ויתרת – כי יש בשביל מה לחיות. לא נטשת – כי יש למצות עוד אהבות. לא התייאשת – כדי לא לִכְבּוֹת. גופך ויתר – לא יכל יותר. נשמתך נטשה – לעולם טוב יותר. אבא – נתתי לך את מה שיכולתי ולא ביקשתי תמורה. אתה נתת לי את כולךָ. נתת לי מטובךָ. נתת לי את לִבְּךָ! ועל כל זה אני מודה לך!! ואני כל כך אוהבת אותך. היה שלום אב וסב יקר. . ענבל אבא, מוזר לי המעמד הזה. אני פה בלעדיך, ואתה תמיד היית בשבילי ולמעני, ונתת את כל כולך, את נשמתך ואת אהבתך הבלתי מתפשרת. אהבה שלמה ונטולת גבולות. גוך בגד בך. אותו גוף שרץ במטעים עם דליים. אותו גוף שהתרוצץ במגרש הטניס וחבט בכדור בחוזקה. אך בזכות הרוח המיוחדת שלך גברת על כל כאב ועל כל מכשול בדרך. אבא, כולך נתינה, כולך קבלה, כולך מילה, כולך טוב ואהבה. אני אוהבת אותך אבא, איש יקר וחזק שלי. אתה איתי לנצח בכל מקום ובכל רגע נתון. ענבל . יעל אתה האבא הכי טוב שהכרתי. ממשחקי הרקטות והתחרויות בשכונה, לגידול תרנגולת שנתנה לנו ביצים. לתחרות עם הפיקים – קובי וחנוך – מי מגיע ראשון בערב לגן ב' ולסיפורי הלילה שלך כשהשכבת אותי לישון. סיפרת לי הרבה על הילדות שלך. מהבריחה מהמלחמה בתור ילד. מהלחימה במלחמות ישראל ובלחימה בכול המחלות שתקפו את גופך החזק – אתה המנצח. תמיד עזרת לי בכתיבת שירים וברכות, אפילו לאנשים שלא הִכרתָ. אני זוכרת שבצבא התקשרתי אליך במשך העבודה וביקשתי ממך לכתוב לי ברכה לרס"ר שמתחתן. כל מה שביקשת זה את שמותיהם ומקום מגוריהם. תוך שעתיים כתבת ברכה. הם היו המומים... וזאת רק דוגמה אחת. בארוחת ארבע היינו מתלוצצים ומתבדחים על כוס קפה ועוגה. היינו עושים הצגות אחד לשני והיה כיף. אני עדיין לא מסוגלת לומר שלום. מה שעוזר לי זאת העובדה שהספקת לראות תמונה של הילדים שלי (רק לפני עשרה ימים). וששמעת וראית את התפתחותה של מייגן בנגינה באבוב בתזמורת בית הספר. אני מבטיחה לך שמסורת המוזיקה תימשך. אתה היית תמיד הראשון לדעת את תוצאות האודיציות של מייגן. ידעתי שזה ישמח אותך ויגרם לך לאושר. איתן, מייגן ושון שולחים הרבה נשיקות וחיבוקים ונפרדים ממך. אתה תמיד איתי. אוהבת ומתגעגעת, בתך יולק יעל. . עמליה, אחותו של אברהם לאברהם, האח האהוב שלי. אני לא רוצה לדבר עליך בזמן עבר. אני לא רוצה להגיד עליך שאתה כבר איננו. נכון, אני בהכחשה! כי אתה תחסר לי מאד... היה בינינו קשר מאד מיוחד וטוב. זוכר את "הסימן" שלנו, היד על העין? זה היה קשר אמיתי והדדי. אני זוכרת רסיסי הבזקים מהעבר, כשהגענו לארץ, אני וההורים, אתה כבר היית 'צבר' ותיק בארץ. כולך נער צעיר עם ניסיון חיים של מבוגר. באת למצוא אותנו. חיפשת בין שורות האוהלים במעברת פרדס-חנה. ופתאום, לאחר שהלכת הלוך ושוב, עברת על פני מספר פעמים, שנינו היכרנו האחד את השני ולשמחה לא היה גבול! אני זוכרת בילדות הצעירה, איך הדמיון היצירתי כבר עבד 'שעות נוספות' והפכת, בן-רגע, להיות 'נהג'. בין רגלי הכיסאות שהיו על המיטה, אתה מסובב את ההגה ועושה קולות של נסיעה... אני זוכרת כאן, בשובל, איך התרוצצת בזריזות שעות על מגרש הטניס. עכשיו, בכל חג ומסיבה, אשאל בלבי "אברהם, מה היית מנגן לפסח?מי יעשה במקומך את הפקות החתונות בצורה מושלמת ואחראית?" מי יוכל למלא את הבור העמוק שנפער בלבבות בני משפחתך, בבת עיניך? ועוד, ועוד שאלות שלא אקבל עליהן תשובות. אוהבת אותך תמיד, אחותך 'הקטנה' עמליה ומשפחתה. . נחום כנר כל חַיֵינוּ בוֹרְחים מן המות. אברהם! הייתָ אמן הבריחוֹת... כמוֹ נהג במרוצי מכוניות המנסה לצאת בחיים מכל הסכנוֹת בְּדַרְכּוֹ בעזרת יכוֹלוֹתַיו ובעזרת... המזל. במירוץ החיים – גם מגיעים לִגמר לעיתים – פְגועים וחַבולים... עליהם הוספתָ "טִיבוּלִית" משלךָ: חיוךְ מַמזרי מִזְדמן, טַבוּל בְּנִיתוּח בִּיקוֹרתי... אברהם – הייתָ בשבילי אנציקלוֹפדיה מהלכת על שתיים: במוזיקה, בעניינים טכניים במפעל ובחיים בִפרט... כמו כן גם הייתָ המוֹרה המְאַתְגר ביותר שלי: רַךְ בִפנים, בְּתוֹכךָ וקשה מאד בחוֹכְמַתךָ-קְלִיפַּתְךָ. יְהִי זִכרְךָ בּרוּךְ! . אברהם נתנזון קשה לדבר על אברהם בביטויים של העבר. ידעתי שהוא חולה מאד ו'סוחב' את המחלה כבר שנים. הוא דיבר איתי על הקושי הגדול, על המצוקה ולפעמים גם נתן ביטוי לחוסר התקווה. "אי אפשר לחיות כך. יום-יום זה יכול לקרות ואני לא אהיה". למרות זאת, מותו הפתאומי שבא בחטף היה לזעזוע. קשה לא לראות את אברהם, לבוש דובון ירקרק, מסתובב בחצר הקיבוץ. אברהם היה איש עבודה ואיש קיבוץ שורשי. הוא היה אחד מהצוות המגובש של המטע. עבד הרבה, עבד קשה, ובמלוא המסירות. בגיוסים היה מדרבן את החברים, מעלה את המורל וסוחב את הדליים המלאים בפרי שקטפו החברים לעבר העגלות. היה מכריז: "עוד רבע עגלה" או "עוד שלושים דליים וגומרים. הוא סחב לגיוסים חברים, מוסדניקים, מחנות עבודה וגם פועלים. עם כולם מצא שפה משותפת. הוא אהב לשאול קושיות וחידות, לספק לחברים גם אתגר רוחני בזמן הקטיף. אחרי יום עבודה מפרך היה מסתובב בחצר ומחפש בן-זוג לרדת למגרש הטניס. "מה, תזיז את עצמך, נער את העצמות שלך". אני, איני יודע לשחק טניס ולא ירדתי איתו, אבל תמיד מצא לי בן-זוג למשחק. אברהם היה איש עבודה ואיש קיבוץ. הוא נהג בחייו לפי הכלל: "מכל אחד לפי יכולתו ולכל אחד לפי צרכיו. היה לאברהם צורך לנגן ולעסוק במוזיקה. הוא העשיר את המסיבות ואת החגים שלנו. אברהם אהב לעסוק בסוגיות של הלשון העברית וגם כתב שירים. לא אחת פנה אליי וביקש שאפרש לו מילה קשה שמעולם לא שמעתי. לא יכולתי לעזור לו ואז פנה לשמעון אגסי או ליוסי צור. אברהם היה גאה מאד בנגינתו של יפתח. הוא השקיע את מלוא היכולות שלו כדי לעזור ליפתח. היה מספר לי על ההרכבים שבהם יפתח משתתף ועל מכתבי ההערכה והתודה שקיבל. נראה כאילו מה שלא הצליח להגשים במוזיקה בחייו הוא מנסה ליישם בבנו. אני משתתף בצער הילדים עמית, יעל, יפתח וענבל, בצער הנכדים ובצער המשפחה הגדולה בשובל ומחוצה לה. . דברים בשבעה עמית עברו תשעה ימים מאז נפרדנו ממך פרידה ארוכה וכואבת. פניך השלוות במותךָ ניחמו אותי. הלכת בשקט. לפני שבעה ימים נטמנת כאן, ליד בנךָ, אהובךָ. המוח לא קולט, הלב מרגיש ומסרב להאמין. לא אראה אותךָ יותר. הרבה מאד אנשים עברו כאן וחלקו לך כבוד אחרון. הכבוד הזה מגיע לך. כל טיפת כבוד הרווחת ביושר רב. היו שנים שבהן לא ידעתי לקבל את אהבתך אליי. על שנים אלה אני כל כך מצטערת ואף מתנצלת בפניך. אני מרגישה ויודעת – עכשיו יש שם למעלה שני מלאכים ששומרים עליי ועל שני בניי, נכדיך המקסימים שאתה כה אוהב. שמור על עמוסי הקטן בשבילי, אבא. אתה יודע כמה יקר הוא היה לי. אנחנו פה נמשיך את חיינו, כי זו הדרך הנכונה. ואתם, שם למעלה, שמרו עליכם ועלינו, למען כולנו. אתה איתי בליבי לעד! אוהבת בכל מאודי בתך הבכורה, עמית. . דברים בשלושים . עמית קשה לי! שלושים ושישה ימים עברו מאז עזבת ואין לי למי לקרוא אבא. התרגלתי לבקר אותך כל יום כמעט ובבת אחת הכול נעצר. אין יותר אבא, אין יותר סבא והגעגועים רק מתחזקים ככל שהימים חולפים. אני והנכדים שלך מדברים עליך. מזכירים משפטים ומילים שאפיינו אותך. מדי פעם שומעים שיר שמזכיר אותך. אנחנו עצובים. לפעמים בוכים. ידעת לתת לנו תשובה לכל שאלה ששאלנו. ידעת לאהוב אותנו כפי שאנחנו. לא ניפרד ממך לעולם, אבא. אתה תמיד בליבנו. אני מבקשת ממך – שמור שם למעלה על עמוסי הקטן. אתה יודע כמה יקר הוא היה לי. היית לנו אב וסב נפלא. שלום אבא!. דברי יוסף מורטון
אברהם! היכרותנו ארוכת שנים יותר מאשר קרבתנו המשפחתית. פגישתנו הראשונה הייתה כחצי שנה לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל. כנער צעיר באת והתגנבת דרך הגדר הדו-שיפועית שהקיפה את מחנה שמונים, שבו שירתנו – אחיותיך חיה ומרים ואני – כחיילי הגדוד הראשון של הנח"ל בחורף תש"ח. זו הייתה פגישתך הראשונה עם אחיותיך בארץ, לאחר שזה לא מזמן עלית ארצה והצטרפת לחברת הילדים בקיבוץ נצר סירני. אנחנו עצמנו היינו צעירים מאד וכמעשה קונדס וחברות הסתרנו והלנו אותך ימים אחדים באוהלינו, כדי שתוכל להיות עם בנות המשפחה היחידות שהיו לך אז בארץ. לאחר מפגש קצר זה הלכנו שנים אחדות בנתיבים נפרדים – אתה כתלמיד בנצר סירני ואחר כך כחייל בחיל ההנדסה הקרבית, ואני תחילה לבד ואחר כך עם חיה כמשפחה צעירה עלינו להתיישבות בקיבוץ האון ומשם בסופו של דבר הגענו לקיבוץ שובל בעקבות הפילוגים בקיבוץ המאוחד ובמפ"מ. באותה תקופה, עם סיום השירות הצבאי, גם אתה חיפשת מקום מתאים להתיישב בו ולהתחיל את חייך הבוגרים. קיבוץ שובל היה בימים ההם שם דבר בתנועה הקיבוצית כקיבוץ שיתופי, מבוסס כלכלית ואיתן חברתית ומצאנו את העוז והגאווה בליבנו להמליץ בפניך לנסות ולהצטרף אלינו בשובל. חמישים השנים שחיית ובנית אתנו מאז כאן בקיבוץ שובל, מעידות שהמלצתנו לא הייתה מקסם שווא! מלכתחילה עשית את מאמץ ההקלטות וההשתרשות בינינו בעבודה, בחיי התרבות והחברה. הכול כמיטב יכולתך, בעליזות, בחברות ובשום שכל – תחילה במטעים שנגדעו מאז ומאוחר יותר במפעל לעיבוד שבבי. בכל עבודה השקעת את מיטב יכולתך וכישוריך, כדי להפיק את המירב תוך פיתוח יחסי אנוש חיוביים מאד עם הסובבים אותך. עד מהרה הקמת גם את התא המשפחתי שהלך והתרחב. התברכתם בארבעה ילדים חביבים ואהובים, כאשר בכל אחד השקעתם את האהבה ושאיפת הטיפוח מעומק לבכם. בין כישרונותיך השונים בלטה יכולתך המוסיקלית כנגן כלי נשיפה בתזמורות ובימי החג הקיבוציים, במקביל למאמציך הפוריים להנחיל את אהבת המוסיקה וביצועה גם לילדיך – לכל אחד על-פי נטיותיה, נטיותיו. בטיפוחו של יפתח כמוסיקאי ראית משימת חיים והשקעת בו את כל מעודך, מעל ומעבר לכל המצופה מההורה המסור ביותר. תקצר היריעה מלמנות את פועלך בתחום זה, עם כל התלאות והתקלות שבדרך, אשר הביא לפרי הילולים בדמות הישגיו האישיים של יפתח בתחום זה. היותך אוהב מוסיקה ומוסיקאי בזכות עצמך הקרין על סביבתך ודלה את המיטב שבך בכל מעשיך. כמאמר הפתגם של שפת ילדותנו: "האוהב את השירה לא יכול להיות איש רע". " Aki szereti az éneket – rossz ember nem lehet". יצא לנו לעבוד יחד במפעל לעיבוד שבבי תקופה מסוימת, שבה נוכחתי לדעת עד כמה הייתה חשובה לך ביצועה המושלם של עבודתך – אם ביצור חלקים חדשים ואם בניצול חלקים שללא תבונת הכפיים שלך היו נפסלים לגרוטאות. שמחת על כל הצלחה לייצר חלק מסובך בדייקנות הדרושה ושאפת לאפס פסילה! תמיד שמחת לעוץ עצה ולהושיט עזרה בכל עת מצוא כדי שגם זולתך יוציא מלאכה שלמה מתחת לידיו. בנוסף ללימודיך הפורמאליים – קלטת והטמעת כל ידע שהזדמן לפניך כאוטו-דידקט מובהק! אהבתך ללשונות מצד אחד ולחידודי הלשון מצד שני, העשירו את עולמך הרוחני וגם את עולמם של אלה שבאת בשיג ושיח אתם. סייף המילים ותרגומם, פירושם של מונחים ורעיונות היו מהנאותיך, שבהן שמחת לשתף כל מי שהיה מוכן להשתתף אתך בחוויות אלה. כפועל יוצא מצירוף תכונותיך אלה נתת את עטך גם בשירה. שירה והלחנה היו מתחביביך המוחבאים. כפי שהעידו חברי נערותך, כבר אז כתבת מחברות שירה שתפחו לאוסף במגירותיך. למה הם נשארו מוכמנים שם ולא יצאו לאור הרבים – היא אחת מן החידות שירדו אתך אלי קבר! – הרי שיתפת בהם חברים ובני משפחה קרובים – אך לא מעבר להם. למגינת ליבנו – של כל המשפחה הענפה שלך – חלית לפני כשתים-עשרה שנים, בגיל צעיר יחסית, במחלות קשות, חלקן חשוכות מרפא – ונלחמת בכל אחת מהן בעוז רוח ובתאוות חיים ראויים להערצה. אלה שהיו קרובים אליך במגע היום-יומי התפעמו מנכונותך ומיכולתך לעמוד בסבל של המחלות והטיפולים הקשים שעברת כדי להבריא וכדי להאריך את חייך, למרות הכאבים העזים שהיו כרוכים בכך. הייתה לכך תמיד מטרה משפחתית כלשהי: - עוד שלב בהתקדמותו המוסיקלית של יפתח, - עוד חגיגת יום הולדת, בת-מצווה ובר-מצווה לאחד מנכדיך, - תמיד עוד מטרה ועוד נכונות לשאת את הסבל המתמשך. בשנים האחרונות נוסף לכאביך הגופנים גם כאבך על התרופפות השיתוף והשותפות, הערבות ההדדית והלכידות החברתית והתרבותית בחברתנו – במקביל לחריגות החורקות מנוהגי הקיבוץ השיתופיים. שובך מן הטיפול הרפואי האחרון לוותה מצדך בשמחה – הטיפול כאב פחות ממה שחששת והייתה תחושה שלפניך ימים טובים יותר. שובו של יפתח באותו יום לרגל נישואי איגור הוסיף לשמחה ולהתרגשות. הספקתם לשוחח שעות אחדות ונפרדתם כדי להיפגש למחרת. לדאבון כולנו – השחר כבר לא האיר לך את פניו. כאב גדול נוסף העיק עליך כאשר הנהלת הקהילה, משיקולים שלא כולם ענייניים, אילצה את בנך יפתח לנתק את קשריו הפורמאליים עם בית הולדתו – שובל – בגלל אילוצים הקשורים לאופי עבודתו. אתה כבר היית חלש מכדי להילחם בגזירה זו ושמירת כבודך מנעה מאחרים להתערב למען שינוי הגזירה. אני מקווה שניתן עוד לתקן את המעוות הזה! נזכור אותך באהבה, בחיבה ובהוקרה רבה – כל בני המשפחה. . יוסי צור  דברי יוסי צור הם חלק מחוברת שבה איורים מפרי עפרונו של יוסי . על אברהם ציטרון – שמעון אגסי בלילות ללא שינה, מחמת עינויי גוף, היה אברהם כותב שירים. לא ליריקה משתפכת ולא התרסה על סבלותיו, כי אם שירה שכלתנית, על כל נושא שבעולם שעורר בו עניין או צורך לתגובה. היו לו דעות מגובשות על מה שראוי שיקרא שירה. הוא לא העריך שירה קלילה או פשוטה, אלא כזו שיש לה תוכן ומשקל, וְשֶטעמה עמה. וכיוון שהיה איש של מילים וצירופים, הרבה לברור אותן ואת משמעותן, ולא נח ולא שקט, חיטט במילונים ושאל ידענים, עד שנתבררה לו הקושיה עד תום. וכך כל בוקר, ליד השולחן העגול בחדר האוכל, היה מושיט לי את השיר שנולד, חרף המצוקה ונדודי השינה. ארבעה היינו מסובין סביב השולחן העגול לשיחות חולין של ארוחת הבוקר. ולמרות חילוקי הדעות וקיטוב העמדות, שרתה בו אווירה טובה ככל שנקפו הימים. וכך שמענו את סיפוריו של אברהם על נערוּתו בנצר סירני. הוא העריץ את המורים והמחנכים שהיו לו והובילו את כל הכיתה להישגים בלימודים. הוא שיתף אותנו בחוויותיו הקשות מימי שירותו כחבלן במלחמת ששת הימים ויום כיפור. לעיתים נסבה השיחה על ספרים, ספרות, שירה ומוסיקה. הוא אהב מאוד את שירתם של ביאליק ואלתרמן והיה מצטט קטעים משיריהם. לא כאי בודד היה לנו השולחן העגול. כל הזמן רחשו סביבו חברים ואורחים. הגיעו הנכדים ובני המשפחה. היו לאברהם קשרי ידידות עם חברים רבים, מתנדבים ובדואים. הוא היה מארח אותם בביתו, קשוב לקשייהם ומשתדל לעזור ככל יכולתו, פתוח ומלא סקרנות ללמוד ולהבין את השונה והזר. יחדיו כאבנו את השינויים באורחות החיים בחצר הקיבוץ, את העזרה ההדדית, האחריות והחברות מתנדפות לאִטן לעינינו. "כך חולפת תהילת עולם", אמרו הקדמונים וזו דרכו של עולם, ואנו רואים ועינינו כלות. היה איש וראו איננו עוד. טרם זמנו מת האיש הזה ושירת חייו באמצע נפסקה. וצר, צר מאוד. הן עוד שיר מזמור אחד היה לו, ועתה אבד המזמור, אבד לעד. שובעלון 34 מרץ 2007 . קישורים אישיים: | |||||
 |
הוסף |
|
|
|
|
|
ציטרון אברהם | |
