הספדים בלוויה

רונה פויירינג, מזכירת הקיבוץ

יהודית לבית ויברנצ'יק נולדה ביולי 1926 להוריה מינה ונתן, זכרם לברכה. יהודית נולדה בתל אביב – בת שניה למשפחה הצעירה שנאבקה בקשיי פרנסה. כשיהודית הייתה בת שלוש, נסע אביה נתן לדרום אפריקה כדי לבדוק האם ניתן יהיה להגר למדינה שתוכל להבטיח לו ולמשפחה אפשרויות קיום. כשנה לאחר נסיעתו, הצטרפו האם ושתי בנותיה – יפה הבכורה ויהודית הצעירה שהייתה בת ארבע שנים.

המשפחה נקלטה, מצאה פרנסה וגם גדלה כשנולד הבן הצעיר – נוחי.

בדרום אפריקה עברו על יהודית כל שנות התחנכותה והתבגרותה – כולל הצטרפות משמעותית ל'השומר הצעיר' כחניכה וכמדריכה. בשנת 1945 והיא בת תשע-עשרה שנים בלבד – יצאה יהודית למסע מדרום אפריקה אל ארץ ישראל. השנים היו שנות השלטון הבריטי, אך בהיותה ילידת הארץ, זכתה באשרה הנכספת והגיע אל שערי הארץ – כמה ימים לבית דודתה ומשם לקיבוץ אילת-נתניה.

יהודית – משפחתך עלתה לארץ לאחר קום המדינה וזכית לקרבתם שנים רבות.

את שמעון הכירה בנתניה – חיבור של שני עולמות שונים ורחוקים – המורֶה לעברית ויהודית דוברת האנגלית גישרו על פערי השפה באהבה גדולה זה לזו. יחד צעדו על חוף הים בנתניה, שלובי ידיים – צעירים ויפים, מתכננים עתיד משותף שימשך שנים ארוכות.

שמעון הגיע לשובל ביום העלייה ויהודית הגיעה זמן לא רב אחריו.

יהודית – ככל הנשים באותם הימים עבדת במטבח ובקומונה ומשם, כמובן, לחינוך. בשנים הראשונות סייעת גם במשימות המרפאה כשנדרשת, כיוון שהיית חובשת.

התא המשפחתי גדל. אורן, בנכם הבכור נולד בשנת 1950 ואחריו שלומית, הלל ואלישבע.

עבדת כמטפלת של קבוצת 'שיבולים' – לבד. מפתחת שיטות לטיפול יעיל ומסור בילדי הקיבוץ כדי לעשות הכול על הצד הטוב ביותר. שנים אלו צרבו בך עומס רגשי ואחריות אינסופית שליוו אותך תקופת חיים ארוכה ושלומית מספרת שלאחרונה הזכרת זאת שוב.

עבור ילדייך היית אמא מסורה שמצליחה לתת את ההרגשה שהילדים הם של ההורים. לא 'ילדי הקיבוץ' כפי שמקובל היה אז לומר. החיים בבית היו צנועים והפינוקים היו תוצרת עצמית מעשה ידיכם – של שמעון ושלך. המסגרת הייתה ברורה – בארוחת ארבע מתכנסים בבית.

כשהמשפחה גדלה ונולדו הנכדות והנכדים, התמסרת לסבתאות וגם עכשיו היה סדר יום ברור של ארוחת ארבע משפחתית ביום שישי עם עוגת גלידה, עוגת פסיפלורה, פירות מיובשים מעשה ידי שמעון ועוד. כמובן שבערב עולים יחד לחד"א – צו התנועה!

חיפשת במשך שנים את הנתיב המתאים לשמירת הבריאות – התעמלת מידי יום ובכל קיץ הקפדת על שחייה יומית. בעקבות שמעון בחרת בתזונה צמחונית שהאמנת שמיטיבה עם הגוף והנפש.

בהיותך דוברת אנגלית, התחלת ללמד אנגלית את ילדי שובל ולאחר מכן ב'מבואות הנגב'.

ליהודית היו שיטות משלה להנחיל את השפה. ראשית, שיעור זה שיעור ומדברים בו רק אנגלית. פותחים בשיר ומגלים חוויות תוך כדי. דמויות שנכנסת אליהן, הצגות תיאטרון, קלפים ועוד, רק כדי למצוא את הדרך המגוונת ולחבב את השפה על תלמידייך ועל הדרך, שגם את תהני...

בקיבוץ היית במשך שנים רבות חברה בוועדת החינוך ולאחר יציאתך לגמלאות פרשת חסותך על המתנדבים וטיפלת בהם בתבונה וברכות. הכרת את התרבות והמנטליות שממנה הגיעו המתנדבים. תפקיד זה אִפשר לך נגיעות נוספות לעולם שאותו השארת מאחור כשעלית ארצה.

ניחנת ביכולת מופלאה של אהבת המילה הכתובה ושמירה של כל ברכה, הזמנה ופתק היכולים לספר את סיפורו של הקיבוץ ושל חבריו וחברותיו. הבנת את חשיבות התיעוד והצלחת לעשות זאת כבר בימים העמוסים והקשים של החיים בקיבוץ הצעיר.

היה זה אך טבעי שיפנו אלייך להתחיל לארגן ולמסד את הארכיון הקיבוצי וחלק גדול מהחומרים שנאספו בו בתחילה היו אלו שאת שמרת – נכסים אמיתיים המספרים הכול. כך גם כתבת – לא רק נתונים של שנים ומספרים, אלא, ובעיקר – את הסיפורים הקטנים והגדולים שמאחורי ובין האירועים הגדולים. תיאור אמיתי וכן של תחושות וטעמי החיים.

עולמך היה עשיר – בנגינה, קריאה, כתיבה, תרגום, משפחה ועוד ועוד. את רזי המחשב קלטת ויישמת במהירות. תיארת בדברים שכתבת את העולם פנימי שלך ואת תכנון סדר היום שלאט לאט התמלא בעיסוקייך ואת הלכת והתכנסת. משאירה סדקים צרים לבני ובנות המשפחה וכל השאר – הוא שלך עם עצמך.

נפשך סערה ומצאה מרגוע בבית אשחר שהיה לך לבית שנים רבות. פעילות הגוף וההליכה בחוץ היו עבורך משימה שלא מוותרים עליה והמבט שלך נשמר מלא בסקרנות וערנות גם בימים קשים.

ימי חוף הים בנתניה הוחלפו בנוף אחר, אך אהבתו ומסירותו של שמעון לא פסקו ובכל יום הייתם יחד.

יהודית – נולדת בארץ ישראל, שנים רבות לפני קום המדינה. עזבת מקום ובית נוח ושבת לארץ מתוך אידאולוגיה. היית שותפה בהקמת הארץ והקיבוץ. אהבת את שובל ושמרת נאמנות לרעיון הקיבוצי יחד עם יכולת נדירה לבטא את כישורייך ודעותייך ולשמור על זהות אישית וייחודית משלך. לא מובן מאליו בתקופה שבה המכבש הרעיוני היה כזה שגרם לך לומר ש"אני צריכה לקרוא בעל המשמר מה אנחנו חושבים".

שמעון, אורן, שלומית, הלל, אלישבע וכל שבט ה'אגסים' המפואר, קיבוץ שובל משתתף בצערכם.

להתראות יהודית – תם מסע חייך והיום את נטמנת באדמת הנגב – אליה הגעת מתל אביב , דרך דרום אפריקה , נתניה – אל שובל – הקיבוץ שהקמת ושהיה לך לבית.

נוחי על משכבך בשלום.

דברי אורן

אמא, היום אני נפרד ממך עם שבט גדול, משפחה וחברים.

אותי עיצבת בדמותך, ממך למדתי את הסדר, הארגון, עקשנות, דבקות במטרה, כוחה של מילה כתובה, קריאה, לימוד ותיעוד.

אהבת את השגרה ואת מסגרת החיים הקיבוצית, אך לא פחדת להתנסות ולקחת אתגרים חדשים, תמיד הסתערת על המטלות החדשות בנחישות ובמקצועיות.

רוב הזמן עסקת בחינוך ובהוראה, היית יצירתית ואהבת דרמה ומשחק. התמחית בשייקספיר ומחזותיו.

היו לך כמה חברות טובות, אך ליבך היה לב המשפחה. תמיד במרכז, בהחלטות ובהתנהלות לפי דרכך שאותה אנחנו נמשיך גם אחרי לכתך. את בליבנו תמיד.

שוחחה, כתבה וקראה איילת אגסי

בעצם היינו כמו זוג יונים. חיינו ככה את החיים. כמו זוג יונים, בלי הרבה גינונים.

היינו מאוד מאוחדים, הבנו אחד את השני בלי מילים, הספיק לנו המבט בעיניים. תמיד היינו מאוד פשוטים ושותפים לחיים המשפחתיים עם הילדים, בטיולים, בבישולים. המשפחה שהתרחבה יצרה אצלנו תחושת גאווה.

כשהכרנו, לימדתי את יהודית עברית, הייתי המורה שלה. לימדתי חבורה של צעירים והתאהבתי ביהודית.

כמשפחה צעירה, אחד הדברים שמאוד אהבנו היה לנסוע להורים שלי. היינו חוגגים את החגים, שרים את השירים ואוכלים מטעמים ביתיים.

אחת התכונות שתמיד היו ביהודית, זה שהיא מאוד לא אנוכית. היא תמיד חושבת על החברה ודואגת לי, ואני תמיד הייתי מלא הערכה לתכונה הזו.

טיילנו ברחבי העולם, ובמיוחד יש לי זיכרון טוב מטיול לספרד. היינו נפעמים מהיופי סביבנו.

היא הייתה לי לעזר בהרבה דברים – הייתה מציירת דוגמאות וצורות לפסיפסים, ותמיד, כשחזרתי הביתה הייתה דואגת לי ומכינה לי משהו טעים.

כנכדה אני יכולה לזכור שהיו לסבתא וסבא המון מחוות זוגיות יפות כמו שסבא הקפיד להביא לסבתא ציפורנים שקטף כל יום שישי וכמו ההליכה שלהם שלובים יד ביד.

במהלך השיחה עם סבא, הוא ניסה לתאר לי את הקשר שלו עם סבתא דרך ציטוטים מהתנ"ך. הסביר, שלצד הקשר הטוב והעמוק של כל אחד מהם עם משפחתו הם בנו לעצמם בית יציב ומלוכד, כמו שכתוב בבראשית – ''על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו, ודבק באשתו, והיו לבשר אחד''.

אחד הציטוטים שסבא שב ואמר לי, הוא:

''מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, ונהרות לא ישטפוה אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה." וכך הם חיו את חייהם, באהבה גדולה, ביחד בכל עת, עם הבנה שנועדו לחיות יחד, ולא משנה מה תביא הדרך. סבא אמר: "חיינו חיים שלמים".

שאלתי אותו אם זה עוזר לו לקבל את הפרידה ממנה אך הוא לא ענה.

דברי הדס

סבתא שלי הטובה והיקרה,

נפרדת מאיתנו ביום שישי אחר הצהריים, באותה שעה ששנים רבות הייתה סמל ההתכנסות המשפחתית שלנו.

בימייך היפים יותר, היינו מתאחדים בימי שישי בשעה ארבע להתפנק אצלך באמבטיה וליהנות משולחן ערוך ומלא מתוקים שמוגשים תמיד בכלים יפים וחגיגיים. הכלים האלה והמתוקים האלה היו סמל לביתכם המשותף ומכניס האורחים.

בשנים אחרות, כשמכאובי הגוף והלב השתלטו עלייך, הייתי זוכה להרוויח כמה דקות ממך כשהייתי באה להכין לך משהו לאכול או לצאת איתך להליכה. ההליכה איתך תמיד הפתיעה אותי, הצעדים שלך היו מהירים והאחיזה שלך את ידי הייתה חזקה, כאילו לא מדובר במישהי שעשתה מאמץ עילאי להתרומם מהמיטה לפני כמה דקות. לא רק הגוף שלך התעורר לחיים, גם הראש. החזקת במחשבותייך את כל החדשות המשפחתיות ותמיד כשחשבתי שאני באה להיות הראשונה שתבשר לך על הריון או על חתונה גיליתי שאת מקדימה אותי בכמה צעדים.

באחת ההליכות שלנו, סיפרת לי על ההריונות שלך, על הלידה של אבא שלי ועל הייחודיות והאתגר שהיו לכם בטיפול בתאומים הלל ואלישבע שהיו כל כך שונים באופי אחד מהשני. היית אישה מעשית, נחושה, דעתנית ומלאת ידע, ועם כל זה, תמיד הקשבת לדעתי ולחוויותיי.

היו כמה מאכלים שהמצאת וזכורים לי מהילדות – עוגת גלידה שוקו וניל וגם גלידת פסיפלורה בצלוחיות זכוכית קטנות.

בסבתא מינה, אמא שלך, טיפלת ואותה טיפחת תמיד. היית מלאת הערכה אליה ולסיפוריה, ולטובת כולנו תיעדת אותם בקלטות ובחוברות.

הודות לך, סבתא, זכיתי להרפתקאות שונות וייחודיות – לימדת אותי אנגלית ברצינות ובמחויבות השמורות רק לך, ליוויתי אותך לביקורים במועדון המתנדבים וכך זכיתי לחגוג כמה כריסמסים בחיי. בתקופה שעוד לא היה לסבא טלפון במחסן היצירות שלו נתבקשתי לפעמים לקפוץ לבדוק מה אִתו כשהתעכב לחזור הביתה וכבר דאגת לו. היית אשת העולם הגדול. בזיכרון שלי לפחות, יש אינספור מדינות שביקרת בהן עם סבא, וזכור לי גם ששמרת על קשרים שונים עם אנשים ברחבי העולם.

לפני תשע שנים, בשעת צוהריים, נשמעה דפיקה בדלת בית הוריי. הופיע בדלת איש, וכאילו שלא חלפו שלושים ומשהו שנים אמר שהוא מחפש אותך. היה זה אחד המתנדבים שהיית לו לבית בישראל. אמר לנו שהגיע לביקור דתי בארץ הקודש, והיה חשוב לו לבוא לראותך. אי אפשר היה להסתיר את האכזבה וההפתעה על פניו כאשר גילה שאת כבר לא בקו הבריאות. הרגשתי שהוא ציפה והאמין שיפגוש אותך כמו שהיית כשעזב.

האהבה שלך ושל סבא והנאמנות האינסופית שלכם אחד לשני, אחד לשמירה על כבודו ורצונו של השני והקבלה שלכם אחד את השני היא ערך ומופת בעיניי.

בשנים שבהן דעכת לאיטך המשפחה השתדלה תמיד לשמור לך פינה כחלק משגרת השבוע בהליכות של השעה ארבע וחצי, בביקורים אצלך ב'אשחר' לפני ארוחת שישי ובאירועים שונים. שלומית הקדישה כל השנים ממיטב זמנה, מרצה ויצירתיותה לדאוג לרווחתך, בריאותך וצרכייך וכולנו מודים לה מאוד על כך ומעריכים מאוד.

אחרי שנים ארוכות ומלאות, אני נפרדת ממך סבתא, מקווה שכעת גופך ונפשך יקבלו מרגוע ומנוחה שלמה.

אילנה רכטמן

יהודית, דודתי היקרה, הייתה אחות אמי, יפה.

אמא נולדה בפולין, יהודית בפלסטינה, ונוח – האח הצעיר, נולד בדרום אפריקה.

כל ילד במשפחת ויברנצ'יק נולד ביבשה אחרת – דבר שממש מסמל את נדידות העם היהודי.

יהודית עלתה לארץ, במסגרת 'השומר הצעיר'. מאז ומתמיד הערצתי אותה וראיתי בה דוגמא של חלוציות והגשמה עצמית.

כשהייתי בת שש, בשנת 1952, באנו לביקור בארץ. היינו אצל סבא וסבתא ברמת גן וביקרנו בשובל.

בשנת 1964, הגעתי לארץ במסגרת 'המכון למדריכי חוץ לארץ' לשנה שלמה – וביקרתי כמה פעמים בשובל. יהודית ושמעון ארחו אותי בבית הקטן שלהם. היו לנו שיחות נפש על ארוחת ארבע – שהיה מורכב מכל טוב, כולל הלֶדֶר של שמעון. אני זוכרת במיוחד סדר פסח בשובל. הלכתי עם יהודית לחזרה של המקהלה, ומאוד התרשמתי. אחרי הסדר – פתחו מעגלי ריקודי עם ואהבתי מאוד את מיומנות הצעירים בריקודים.

בשנת 1966 עליתי עם קבוצת 'הבונים' במסגרת גרעין לצרעה, ובניתי את ביתי.

לימים, ההורים עלו, והיינו באים לבקר עם ההורים שלנו – יפה ואליק.

יהודית תמיד התעניינה בחיי המקצועיים בחינוך, ועקבה אחרי המשפחה שלנו.

יהודית הייתה אישה חכמה, חרוצה ואיכותית. היא תרמה רבות לקהילה בענווה וברצינות.

יהודית, נוחי על משכבך בשלום!

אילנה

שלומית

אמא שלנו, סבתא של ילדינו, סבתא רבא של נכדינו, אנחנו נפרדים ממך היום בכאב גדול. היית אישה פעילה ונמרצת, גזע איתן למשפחתך. הצמחת יחד עם אבא שלנו משפחה גדולה, חמולה ממש.

היית לנו אמא מסורה ודואגת. טיפלת בנו כשהיה נחוץ, וטיפחת כל אחד מאיתנו לפי נטיותיו ותחומי העניין שלו. כשנולדו הנכדים התמסרת גם אליהם, והיה לך קשר רצוף והדוק איתם. לא היית אמא וסבתא מפנקת, אלא אמא וסבתא מְטַפַּחַת.

בשליש השלישי של חייך הלכת והסתגרת בבית, והיית עסוקה בבעיות הבריאות שלך. בהמשך עברת לבית אשחר, ושם זכית לטיפול מתאים יותר. חזרת לפעילות מגוונת יותר, והגעת לרוגע ולשגרה טובה. והנה הגעת לסוף ימייך.

חשוב לנו מאוד להודות לכל צוות בית אשחר לדורותיו, שטיפל בך במשך שנים רבות מאוד.

תודה ענקית לך, אניטה, שהיית עם אמא שלנו בשנים האחרונות. בשנתיים של הקורונה היית צמודה אליה, בשעה שאנחנו כמעט לא יכולנו לבקר, ושמרנו על קשר דרך החלון. טיפלת באמא שלנו במקצועיות, במסירות ובאהבה, כאילו הייתה זו אמא שלך.

תודה רבה גם לכל מי שהגיע היום להיפרד יחד איתנו ולכל מי שהביע את תנחומיו מרחוק, בטלפון. תודה גדולה גם לצוות ועדת אבלות שדאג לכל פרט.

היי שלום, אמא שלנו. תמיד תישארי בליבנו ותהיי חלק ממהותנו.

שלומית