בית אבא

מקורות משפחת אבא התחילו עם גרוש ספרד ואולי לפני זה. המשפחה התיישבה בחבל הרור, על יד נהר שנקרא ROER ועל שמו שם משפחתי. בכפר קטן בשם דרובה קיים עד היום בית קברות קטן ומטופח, שהגרמנים טיפלו בו תמיד ועד היום. כאשר בערך רבע מהקברים הם ממשפחתי (ועוד רבע בערך ממשפחת יוסי צור). לסבי היו תשעה אחים ואחיות וכולם נשארו באזור. סבי נקרא שמואל, על שמו גם שמי ובתעודת הלידה כתוב יוחנן שמואל רר. בשלב מסוים סבי היגר לברלין, שם הקים את החברה פרנקל-רר המפורסמת שעסקה בהלבשה. הם היו עשירים ובמצב כלכלי טוב. את אבי, כנראה, הכסף משך פחות. הוא התעניין בספורט ובתנועות הציוניות שהוא היה אחד מהמייסדים. הוא פעל יחד עם כל המנהיגים הידועים של יהדות גרמניה. בשנת 1913 ארגן עם קבוצת ציונים, בערך 45 איש, טיול לפלסטינה (אז) על מנת להתרשם מהארץ ולראות לאן עליו להגיע בעתיד. הם הלכו ברגל, ולעתים רכבו על חמורים מיפו עד ראש פינה וצפת וכבר אז חשב על עליה לארץ למורת רוחה של אימו. אביו נפטר כאשר היה צעיר מאד. כאשר חזרו מרוצים מאד לגרמניה, היה עליו להתגייס לצבא. בינתיים התחילה מלחמת העולם הראשונה והוא מצא עצמו נלחם בחזיתות הרוסית והצרפתית. כשנגמרה המלחמה יעצו לו לגמור את לימודיו לפני העליה ארצה כדי שיהיה לו מקצוע והוא אכן סיים בהצלחה את לימודיו כמהנדס וכארכיטקט.

בינתיים הכיר את אמי שהגיעה מהמזרח ממשפחה פולנית ציונית. סבי, אב אמי, היה חבר של הרצל והשתתף בקונגרסים היהודים. ייחוס משפחת אמי כלל את משפחת חיוּת מצד סבתי, כאשר הרב המפורסם והידוע הרב חיות היה ממשפחתנו. אבא, מצִדו הביא ייחוס משלו והם קרובי משפחה של הסוציאליסט המפורסם פרדיננד לסל.

בשנת 1924 אחרי שאבי קיבל עבודה בבנייה בבמברג, בדרום גרמניה, ולאחר שגידלו כבר את אחי שנולד שנתיים לפני כן, החליטו לעלות לארץ, אלא שנתקעו ביון, כיוון שביקשו שאבא יעזור לבנות בתים לפליטים היוונים שעזבו את תורכיה.

בשנת 1925 הגיעה המשפחה לארץ עם קצת כסף והתיישבה בבת גלים. היו שם אולי 10 בתים והיה קשה למצוא עבודה אבל לבסוף על ידי קשרים עם חברים השיג אבא כל מיני עבודות. בין היתר היה מראשוני המודדים שחילקו את מפרץ חיפה – היום הקריות וגם את הכרמל שהיה ריק. בשלב מסוים אבי עבד בנהריים עם פנחס רוטנברג ויצחק שדה שהיה ידידו הקרוב. הם הקימו את חברת החשמל הראשונה בארץ. אבי בנה גם את בית החרושת לזכוכית פניציה ועד היום הם חייבים לו כסף על עבודה זו. אימי, למרות שכבר אז חלתה, הייתה כעזר לו. היא ניהלה מצוין את משק הבית וחינכה את שני בניה. אני נולדתי בחיפה ב – 1926. כשלוש שנים אחרי זה אבי קיבל עבודה בחדרה בתור מהנדס וכך ביליתי את ילדותי בחדרה, אז מושבה קטנה בלי כבישים וכל אחד מכיר את כולם. שלוש שנים למדתי בבית ספר עממי של הבורגנים (כי היה קרוב) עד שמרדתי ודרשתי לעבור לבית החינוך של ההסתדרות. הימים בחדרה לא היו קלים למשפחה, גרנו אמנם בצריף גדול אך בחורף הבית היה מלא מים ומכל מקום חדר הגשם. אבי עבד בסביבה. הרבה בטול כרם ואחר כך גם בבקעה אל-ע'רביה ובג'ת, שם הוא בנה את המסגד. היו לו יחסים נהדרים עם הערבים אבל עד מותו בקושי למד עברית, לעומתו, אמי, שהעוזרת שלה הייתה ערביה, דיברה טוב וגם ידעה לפחות שש שפות שונות. כשהתחילו המאורעות הערבים התחננו לאבי שלא יגיע לטול כרם כי חששו לשלומו, הוא לא נסע וחבל, כי משם היה לנו בשר כבש זול ומצרכים. אבי גויס להגנה לצורך שמירות. בערבים היו יוצאים לפרדסים באזור גבעת חיים – עין החורש. הוא הקים את בריכות הדגים הראשונות בקיבוצים בסביבה והיה מודד בכל אזור עמק חפר והשומרון. הרבה פעמים יצאתי איתו ועם עוזרו לעבוד בסביבה. היינו שוכרים כרכרה וסוס כי זו הייתה אז התחבורה.

הורי היו פעילים במפלגה הפרוגרסיבית ובהתאחדות עולי גרמניה. אמי הייתה פעילה בעבודה סוציאלית, טיפלה במעפילים הראשונים שהגיעו, אספה בגדים במושבה על מנת לחלק להם והבית שלנו היה כמו מחסן בגדים גדול. בגיל עשר הצטרפתי ל'שומר הצעיר'. היו לנו מדריכים מחדרה ומקבוץ ד' היום יקום. ראש הקן היה אחר כך, חבר חצור. המדריך הכי אהוב עלי היה אחר כך בשריד והיה שכן של אחי, כאשר בנו הוא חבר להב – שמוליק אורן.

בשנת 1941 נסעתי ללמוד מסגרות בבית הספר טיץ של עלית הנוער ביגור, ומזה היה לי את המקצוע לכל חיי. אבא קיבל הנחה מעלית הנוער כך שהלימודים היו זולים יחסית. גם אחי למד מסגרות בחיפה, הוא היה במכבי הצעיר ולמד עם אורי אדיב מגן שמואל שהכניס אותו ל'שומר הצעיר' ולקומונה (גדוד 'השדה'). המחנך שלי היה אריה בן גוריון מבית השיטה שאיתו חרשנו את הארץ לאורכה ולרוחבה ואפילו למצדה הגענו ב–1942. כשגמרתי ללמוד הייתי צריך להחליט על עתידי. היו לי שלוש אפשרויות: לנסוע לאבדאן שבאירן לעבוד, להתגייס לפלמ"ח במסגרת הכשרה (לגרעין שהיום הם בנירים) או לנסות להגיע לגרעין הכשרה בקיבוץ. הגעתי עם עוד חבר ל'חוג הגליל' בדן ובעמיר ומשם, כידוע, כולנו עברנו לקבוץ אילת בנתניה. בנתניה עבדתי בבניין ובפרדסים עד שהקמנו את המסגרייה והתחלנו לעבוד בנתניה בכל עבודה מזדמנת. בין השאר בנינו מכונות ליטוש יהלומים וכשהתחילה מלחמת השחרור בנינו משוריינים.

כשעברנו לשובל הקמתי את המסגרייה ועבדנו בעבודות פיתוח של הקבוץ. בניתי תשעים אחוזים מכל הרפתות והלולים ועוד עבודות שונות. כמו כן הקמתי את מחסן החצר, את ענף חצרנות הילדים ובשלב מסוים קבלתי לאחריותי את הבריכה. הייתי רכז ועדת שיתוף ואני זה שהתחלתי להכניס ריהוט נורמלי לחדרים, במשך שנה הייתי חבר מזכירות ולקחתי את הטיפול בקיטור שעבר מהפכה גדולה עד שהגיע לרמה גבוהה.

בשובל הכרתי את חוה שהגיעה אלינו עם הגרעין ההונגרי. הקמנו משפחה יפה עם ארבעה ילדים נהדרים ותשעה נכדים.

היום אני בפנסיה, מרגיש טוב ומלא סיפוק על מה שעשיתי.

אגב, מי שמעונין לקרוא את פרקי החיים, זיכרונות אבי ותולדות הציונות הגרמנית, יכול לקבל אצלי את הספר לקריאה.

(התפרסם בשובעלון מפברואר 2004)

פרקים מחייו של ג'ו -  מתקופת לימודיו בבית הספר המקצועי טיץ ביגור ועד סוף מלחמת השחרור–ינואר 1998