נדמה לי שלא אחטא בהרבה לאמת אם אומר שהקשר שלי עם יהודה התאפיין בראשיתו בעיקר בחשדנות הדדית. יהודה לא ראה בעין יפה את הבחור הצעיר, הקצת יהיר, שמתנסח באופן לא יהודאי בעליל, ומתחיל לחולל מהומות בקיבוץ בלי שהוא טורח תמיד לקחת בחשבון אותו ואת דעותיו המוצקות שהיו מובעות, בדרך כלל, באופן מחוספס ובלתי אמצעי – ולא אחת אפילו תוקפני למדי.

ואילו אני נקטתי כלפי יהודה יחס של כבדהו וחשדהו. קצת חששתי מפניו ולקח לי זמן להבין עד כמה הוא נכון לסייע ויכול להביא תועלת כמעט בכל אחד מהנושאים הרבים שעסקתי בהם בשלב מעט מאוחר יותר בהיותי מרכז משק. יהודה רצה להרגיש שהוא שותף לעשייה ולקבלת ההחלטות. ברגע שהבנתי את זה וידעתי להעניק לו את התחושה הזו, רכשתי את אמונו וזכיתי לגיבוי ולתמיכה שלו כמעט בכל מעשי כמרכז משק וכמוביל תהליך השינוי בשובל.

יחד עם זאת עדיין לא יכולתי להימנע מלראות בחלק מהמרכיבים המשפיעים על עמדותיו מרכיבים לא לגמרי נקיים ואולי אפילו מוטים משיקולים מעט זרים לכאורה.

אני חושב שאני יכול לסמן בדיוק את הרגע שבו חל שינוי דרמטי ביחסי זה ליהודה. זה קרה באחת מאותן נסיעות רבות שלי עם יענקל'ה ערפלי חזרה מתל אביב. אינני זוכר כיצד בדיוק הגענו לנושא, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שבה נחשפתי, באמצעות יענקל'ה, לחלקים מסיפור ילדותו של יהודה. הוא סיפר לי שיהודה הספיק ללמוד בערך עד כיתה ה' עת כבשו הנאצים את האזור שבו התגורר והעבירו אותו חזרה משלטון סובייטי לשלטון רומני. לאחר מכן נעה ונדה משפחתו ממקום למקום ובין השאר הלכו ברגל במשך חודשים ארוכים מאות קילומטרים בחורף, בגשם, בשלג ובכפור, שהגיע לפעמים עד למינוס עשרים מעלות. אמו מתה בשנת 1943 ואביו גורש לצבא האדום ולמעשה היה במשך תקופה ארוכה, כילד, סמוך על שולחנה של דודתו בלי שידע מה קורה עם אביו.

באותו רגע חשבתי לעצמי: איך אנחנו, ילדי השמנת שנולדו בקיבוץ ומעולם לא היה חסר להם דבר, ממהרים כל-כך לשפוט את ההורים שלנו שעברו בילדותם סבל שאיננו יכולים אפילו לתאר בדמיוננו את עוצמתו. וכך, בבבת אחת, התבהרה בראשי דמות אחרת לגמרי של יהודה מזו שהצטיירה בעיני קודם לכן. פתאום הבנתי שמה שהיה נוח לחלקנו לפרש בהתנהגותו כהעדפת יתר של הצרכים האישיים-משפחתיים על פני אלו של הכלל, היה בעצם הקמת קו הגנה מבוצר על התא המשפחתי – תוצאת הטראומות שעבר בילדותו – מוגן מפני כל אויב שיאיים לחדור לתוכו. פתאום התחוור לי שהדקדקנות והיסודיות הפרטנית שלו – לפני נסיעות לחו"ל הוא היה מכיר את הארץ שאליה נסע טוב יותר מתושבי המקום – באו בעצם כדי שאיש לא יוכל יותר לעולם לתפוס אותו מופתע או בלתי מוכן לעתיד לבוא. לא אשכח את מבטו המחוספס הופך לפתע רך ומלא חמלה כשנירה הייתה מתחילה לדבר בישיבות הרבות שבהן שניהם נטלו חלק; או איך היה מספר לי בעיניים נוצצות כיצד הוא מתקשר עם חגי באוסטרליה באמצעות האינטרנט; או לראות אותו קופץ לדום כשמלכה הייתה מגיעה להזעיקו מישיבת המועצה הכלכלית למשימה משפחתית דחופה.

כולם ודאי יחזרו ויספרו בשבח החריצות, היסודיות והפרגמאטיות של יהודה ועל היותו, ללא צל של ספק, מעמודי התווך של קיבוץ שובל בכל שנות חברותו בקיבוץ. אדם שחצב את השיאים שאליהם הגיע בחייו בעשר אצבעות ידיו, נטול השכלה פורמאלית, אך עם ניסיון חיים שיכול היה לפרנס בקלות קורות חיים של מספר אנשים אחרים. אבל יותר מכל אלה הוא היה איש משפחה למופת שידע היטב מהם סדרי העדיפויות הנכונים בחיים ונדמה שבמקרה שלו הייתה זו המציאות הקשה והמייסרת שחווה בשנות ילדותו שצרבה בו יותר מכל את התודעה הזו.

ועם זאת, ברצוני להוסיף פרט חשוב שמאייר בגוון נוסף את אישיותו רבת הרבדים של יהודה. אינני משוכנע שכולם יודעים, אבל נדמה לי שלא יכולה להיות מחלוקת על-כך שיותר מכל אחד אחר אחראי יהודה על הקמתו של אתר הפסולת דודאים שבלעדיו המועצה האזורית בני-שמעון הייתה נמצאת היום במקום אחר לחלוטין כמעט מכל בחינה שהיא. יהודה הבין את הפוטנציאל הכלכלי העצום הטמון בהפעלת אתר פסולת עוד הרבה לפני שמישהו בכלל היה מסוגל לדבר על פסולת ועל כסף בנשימה אחת. בחתירתו הבלתי מתפשרת להקמת אתר כזה בבני-שמעון גילה יהודה ראייה מרחיקת ראות (בימינו קוראים לזה חזון) ויכולת, מגובה במנות מועשרות של סבלנות ונחישות, לממש את הרעיון הזה ולהביאו מהכוח אל הפועל דרך מבוכיה המפותלים של הבירוקרטיה הישראלית.

כשיהודה נפטר אמרתי לנירה שהוא האדם האחרון שהייתי מנחש שהמוות יבוא וייקח אותו סתם כך בחטף כמעט ללא כל הודעה מוקדמת. אבל במחשבה שנייה אמרתי לעצמי שזו הייתה הדרך שהכי התאימה לאיש כמוהו ללכת מאיתנו: כשהוא עדיין בשיא כוחו – תורם, מעורב, צלול לחלוטין ומלא חיוניות.

בית אבא – עם יהודה מדניק

מאז ומתמיד היו ארצות הבלקן למשל ולשנינה בגלל סכסוכיהן האתניים והלאומיים. נקבצו שם המון עמים ועממים, תערובת של שפות ותרבויות שונות, הנלחמים בקנאות לאומנית אלוה באלה. כל כמה שנים זזים גבולות המדינות אנה ואנה, מפות חדשות נכנסות לספרי הגאוגרפיה וספרי ההיסטוריה רווּים בדם. לאחר מלחמת העולם הראשונה סופחו לרומניה חלקים מאוקראינה, בֶּסֶרַבּיה ובּוּקוֹבינה. הרומנים לא השקיעו בפיתוח האזורים הללו, לא בתשתיות ולא ברווחתם של התושבים. לא היו כבישים ולא אוטובוסים. התחבורה התנהלה בעגלות ובסוסים ולא היו מים זורמים בבתים. המים הובלו בעגלות ונאספו בחביות בכל בית. אחת לשבוע, מספר יהודה, היינו ממלאים אמבטיה וכל המשפחה הייתה טובלת ומטהרת לקראת שבת. העיר חוֹטין שבה גרנו הייתה בבָּסַרַבּיה, ליד נהר הדנייסטר, שהיה הגבול בין רומניה לאוקראינה הסובייטית. כמחצית מתושבי העיר היו יהודים. העיר הייתה מרכז אדמיניסטרטיבי ושירתה אזור כפרי נרחב. עיר המחוז הייתה צ'רנוביץ'. לשם הגיעה גם מסילת הברזל.

סבא שלי מצד אמא נפטר בגיל צעיר. שלושה מילדיו היגרו לארצות הברית והסבתא נשארה עם שתי בנותיה בחוטין. סבא מצד אבא היה בעל עגלה. ההורים התחתנו בשנת 1928 ופתחו בית מלאכה לתפירת פרוות. החורף שם קר מאוד. האיכרים נזקקו ללבוש חם. את פרוות הכבשים מגזע הקרקול היה אבא קונה בהונגריה ושולח ברכבת לצ'רנוביץ' ומשם מובילן בעגלתו לחוטין. היו לו שלושה-ארבעה פועלים, התפירה נעשתה בידיים והפרנסה הייתה מצויה.

מגיל ארבע עד שש למדתי בחדר ולאחר מכן בבית ספר יהודי. שנתיים בלבד למדתי שם, כי בשנת 1937, כשהמפלגה הפשיסטית תפסה את השלטון, נסגר בבית הספר ועברנו ללמוד בבית ספר ממלכתי. השלטונות רצו להשליט את השפה הרומנית והנהיגו אותה כשפת הלימוד בבית הספר. הם גם הנהיגו תפילות וטקסים נוצריים. בבית דיברנו יידיש, ברחוב אוקראינית ובבית הספר רומנית. בד בבד התחילה הסתה של פעילי המפלגה הפשיסטית נגד היהודים. נאלצנו ללכת לבית הספר בקבוצות, כי ילדים לא יהודים זרקו עלינו אבנים והתנכלו לנו. נאלצנו גם להשתתף בתפילות בבית הספר.

ברומניה וגם באזור שלנו פעלה במחתרת גם מפלגה קומוניסטית ופעיליה עשו נפשות גם בקרב היהודים. ברית המועצות הייתה להם משאת נפש ואוקראינה הסובייטית שמעבר לדנייסטר, נדמתה כגן עדן עלי אדמות. היו רבים שצלחו את הנהר בשחייה כדי לחיות בארץ המובטחת. איש מהם לא חזר ועקבותיהם אבדו לעד.

בשנת 1940 בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, הגיעו הרוסים לחוטין ללא קרב. תותחיהם נגררו עדיין על-ידי סוסים ואנו זכינו לראות את נפלאות גן העדן הסובייטי. שפת הלימוד בבית הספר הפכה לרוסית. כל עשירי מיהודי העיר הוגלה לאזור האורל לחינוך מחדש. שנה אחת בלבד היו הרוסים בחוטין. בשנת 1941, עם הפלישה הנאצית לברית המועצות, חזרו הרומנים בחסות הגרמנים ובאמתחתם תכניות מיוחדות ליהודים. הרוסים בנסיגתם הבעירו את כל העיר התחתית שבתיה היו בנויים מעץ, כדי להותיר לגרמנים "אדמה חרוכה". הרומנים אסרו את כל הגברים היהודיים. חלקם נרצח וחלקם שוחרר לאחר זמן. עגלות עמוסות גוויות עשו דרכן לבתי הקברות. למשפחה שלנו היו קשרים עם הכפריים שבאזור. כשהגיעה האש לבית שלנו, עלינו על העגלה של אבא ומצאנו מחסה אצל איכר אחד בסביבה.

לאחר כמה שבועות של ביזה, של התעללות ושל הרג, התחילו לרכז את יהודי בסרביה בכמה גטאות. יהודי מחוז חוטין ומשפחתי, כולל סבתי מצד אמא, אחות אמי ובעלה, גורשו לסקורני. המעבר בין חוטין לסקורני היה רגלי, בשיירות. הורשינו לקחת ציוד שיכולנו לשאת על הגב או לסחוב בידיים. זקנים וילדים הובלו בעגלות רתומות לסוסים. ליוו אותנו חיילים רומנים, שהתעללו באנשים שלא הצליחו ללכת במהירות שהם קבעו. הרבה אנשים נורו תוך כדי ההליכה, חולים מתו והושלכו לצִדי הדרך. בסוף המסע הגענו לעיר סקורני, שהייתה ריקה מיהודים, לאחר שהם גורשו ממנה או נהרגו. הבתים היו הרוסים בחלקם ושדודים. הוכנסנו לאחד הבתים וחיכינו לבלתי נודע. הייתי אז בן אחת עשרה.

הרחובות שבהם רוכזו היהודים הוקפו גדר תיל וחיילים שמרו עליהם כדי למנוע יציאה. מי שניסה לצאת נתפס ונורה. בגטו זה שהינו מספר שבועות שבסופם התחיל הגירוש לעבר טרנסניסטריה. הגירוש הזה נעשה בצו ממשלת רומניה. טרנסניסטריה היא האזור שמעבר לנהר הדנייסטרו, אזור שניתן לרומנים מהגרמנים, כפרס על תמיכתם במלחמה.

ההליכה נמשכה כחודשיים, בחודשים אוקטובר נובמבר 1941. ירדו גשמים. הדרכים התמלאו בוץ שהיקשה מאוד על ההליכה. בהמשך התחילו לרדת שלגים והטמפרטורות ירדו מתחת לאפס. עד שהגענו ליעד שאליו כוונו, נשארנו מעטים. הפנו אותנו לאחד הכפרים ששמו קושריניץ. היינו כמה מאות יהודים שכוחם תש בהליכה. שיכנו אותנו בסככות פתוחות שנועדו לייבוש עלי טבק. במקום הזה שהינו כל החורף, שהיה אחד הקשים באותן השנים.

האזור היה חקלאי. בימים הסתובבנו בשדות ללקט תפוחי אדמה וסלק סוכר קפואים וגם גרעיני אפונה ומזה התקיימנו. הקור בלילות היה נורא. היינו שוכבים אחד ליד השני ומתכסים עם כל סמרטוט שעדין נשאר איתנו. אנשים סבלו מרעב מכפור וממחלות ולא החזיקו מעמד. רבים מאלה שהגיעו לכפר נפטרו בחורף זה. באביב ובהמשך הקיץ מצבנו השתפר. העבירו אותנו למספר בנינים נטושים. כל משפחה ששרדה קיבלה פינה בחדר שבו שהו עשרות אנשים.

התחלנו לעבוד אצל האיכרים בעבודות שונות וקיבלנו אוכל בתמורה. מה שמאוד הכביד עלינו היה הניקיון האישי. מצבנו השתפר כאשר הצלחנו ליצור קשרים עם האיכרים . הדבר נעשה בעבודה ובהחלפת תכשיטים וביגוד שעדיין נשארו אצלנו. אמי עסקה בתפירה, אבי עזר באיסוף היבולים ובדיש ואני יצאתי למרעה עם בעלי החיים ואספתי גרעינים, אותם טחנו לקמח.

המשטרה המקומית לא התערבה. מדי כמה חדשים התבצעו ביקורים של חיילי ז'נדרמריה רומנים. לפעמים התלוו אליהם גם חיילים גרמנים. אז היו אוספים את הגברים ומתעללים בהם עד כדי שבירת עצמות.

בשנת 1943 נפטרו אמי וסבתי ממחלה.

ההצלחות שהיו בחזית הרוסית קרבו לאזור קבוצות פרטיזנים, שהיו פושטים על הכפרים לאסוף אוכל ומידע. הופעתם גרמה לנו להתחיל להאמין שהגאולה קרבה. כך הגענו לאביב 1944. החזית עברה אותנו ושוחררנו. אלה ששרדו התחילו להתארגן לחזור למקומות מגוריהם.

מספר המגורשים לטרנסניסטריה מבין יהודי בסרביה ובוקובינה מוערך במאתים אלף. מיהודי בסרביה שרדו כשנים-עשר אלף. מיהודי בוקובינה שרדו כשלושים וארבעה אלף. בחבל הארץ שכונה טרנסניסטריה, חיו לפני פרוץ הקרבות כשלוש מאות אלף יהודים, שהשתדלו, ככליכולתם, לעזור למגורשים שהגיעו אליהם. חלקם גורשו מבתיהם ומצבם לא היה שונה ממצב היהודים שגורשו לשם.

חזרנו לחוטין ואני חזרתי ללמוד בבית ספר. כעבור כמה חודשים התירו הרוסים ליהודים שרצו בכך לחזור לתחומה של רומניה. ניצלנו את הזכות ועברנו לרומניה. אבא נשא אישה. אני הייתי כבר נער בן חמש-עשרה ומצאתי עבודה בתחזוקה של קרונות רכבת. מכיוון שלא הרגשתי בבית בנוח עם האישה השנייה, חָבַרתי לנערים יהודים פליטים ויתומים. הקהילה היהודית דאגה לנו וסדרה אותנו בבית יתומים בעיר קלוז'. אתי היו שם גם יוליוס ובֶּנוֹ ז"ל. למדתי שם לתפור במכונת תפירה. בקיץ ארגנו שליחים של 'השומר הצעיר' מחנה קיץ ואנחנו הצטרפנו, כי הבטיחו לנו שיעלו אותנו ארצה. לאחר מכן נשלחנו ליאסי, לבית מחסה של נערים פליטים. טיפלו בנו שם יפה ודאגו לכל מחסורנו. לאחר ציפייה מתישה ומאכזבת, נסענו סוף-סוף ליוגוסלביה, למחנה מעפילים גדול בבלגרד. היינו קבוצה של ארבעים וחמישה נערים. בנובמבר 1946 עלינו על האנייה "רפיח", אנייה מעץ שנבנתה בשנת 1893, טבעה ונמשתה, תוקנה ונרכשה כדי להעלות מעפילים לארץ. כשמונה מאות איש "אוחסנו" כסרדינים על מדפי עץ והאנייה יצאה לדרך. הים היה סוער ולאחר שלושה שבועות של שייט, נאלצנו למצוא מחסה במפרץ קטן באי היווני סירנה. המנוע שבת והאנייה הטלטלה ועלתה על שרטון. המלחים היוונים קשרו חבלים לתרנים וכך משכו אותה לחוף. הם הצליחו להוריד בשלום את רוב הנוסעים. שמונה אנשים שקפצו למים נמחצו למוות. כעבור ארבעים דקות שקעה האנייה. החשכה ירדה והתחיל לרדת גשם. קפואים ורטובים הגענו לחצרו של רועה הצאן היחידי באי. עבר עלינו לילה קפוא ומלא חרדות. למחרת הצליחו אנשי ההגנה והקשר (האח של בתיה צירקל) לקשור קשר עם הארץ. חיל האוויר הבריטי הצניח לנו שמיכות ומזון. אנחנו שוטטנו על החוף, ליד שברי האנייה ואספנו כל מיני דברים שעלו וצפו מבטן האנייה. לאחר שלושה ימים, אספו אותנו אניות הגירוש המפורסמות פאן קרשנט ופאן יורק והעבירו אותנו לקפריסין. הגענו לשם בארבעה-עשר בדצמבר 1946.

ארבעה חדשים היינו בקפריסין, שם קשרנו קשרים עם הגרעין ההונגרי שהיה במחנה. אני ניצלתי את מיומנותי בתפירה ותפרתי לחבר'ה בגדים מבדי האוהלים שבמחנה. לבסוף קיבלנו סרטיפיקטים והגענו כגרעין של עליית הנוער לקיבוץ דליה. עם פרוץ מלחמת השחרור, הופנינו ככוח מגן ועזר לקיבוץ גל-און. הקיבוץ ספג התקפות קשות של הצבא הירדני. נקלטנו בתעלות הקשר ובבונקרים והתחלנו להתאמן. רוב חברי הקיבוץ והילדים היו עדיין במושבה נס ציונה ואנחנו עבדנו בפלחה, במטע ובשירותים.

במהלך שנת 1949 קיימנו דיונים על עתידנו כגרעין. רצינו להקים קיבוץ חדש. מרכז התנועה הציע לנו להשלים קיבוץ צעיר. מכל ההצעות בחרנו בקיבוץ שובל. אלינו הצטרף גם הגרעין ההונגרי, שהתחנך בבן שמן ובלהבות הבשן.

בינתיים הפכה גם רומניה לחלק מהגוש הסובייטי והקשר עם אבא היה קשה. בשנת 1964 הצליחה המשפחה להגיע ארצה ונקלטה בשדרות. אבא נפטר בשנת 1972 בגיל שישים ותשע.

בשנת 2002 נסעתי עם מלכה ועם אחותי לביקור בעיר חוטין ובכפר שבו היינו בתקופת הגירוש.

ראיין וכתב שמעון אגסי.

בסיפור נכללו קטעים שיהודה כתב וקרא ביום השואה האחרון.

(שובעלון סיוון תשס"ו יולי 2006)